המוזיאון הבריטי – פואמה רדיופונית

פורסם 1 בנובמבר 2018 בקטגוריה בלוג

מאת: Stien Mehren,  מוסיקה: Arne Nordheim, תרגמה מנורווגית: נעמי דליות, קריין: בני הנדל, תמלל מהאזנה: שי גטריידה
להאזנה החל מ1:02 שעה לתכנית:  https://www.kan.org.il/Radio/item.aspx?pid=55157

***

בחלונותיו האפלים,
מאחורי טורי עמודים מסתחררים
כמו דיוקן צר ושמו ניצחון,
עומד לו המוזיאון הבריטי.
מבוך ענקי של רגעי ניצחונות הרף,
ספינקסים, מראות שמש, מגינים ואובליסקים
שנשלפו מתוך משקעי תמונות קורנות
קול גרזן
במבוך, מבוי סתום, ובו ינועו אלים וכוחות על שההיסטוריה מגלגלת ומוקיעה.

אפילו הגופות המעוותות ממזבחות יוונים טבועי אניות בלא אררט,
אולם אחר אולם של גופי ליל,
דמויות זורחות נדחקות לפינות הזיכרון.

המוזיאון הבריטי
כמו טיול לאורך חוף ים
שבו תפזורת סחף חפצים מאניות טבועות, נשכחות
מלוטשים כמו שברי זכוכית עתיקה
נשרו מן ההיסטוריה
עם אמונות, מנהגים
מוטבעים בעומק שכבת בוץ על שכבה
מעם לעם
כולם ניצבים
בסוף העולם.

מרכבות של גלגלים ויצולים נערמות לאורך הקירות
מרכבות אש ויצולים של שנות שמש נעים על גלגלי הזמן.
לכל חפץ יש תווים מוכרים
ולכל תו, כמו לכוכבים ולדמויות שעל גלגל המזלות, תמונה משלו
ותוואי דרך המוזיאון, צץ ומופיע על מוצגים אחרים, של זמנים אחרים
כמו חיוכים מסתוריים בתחביר עילאי.

מגילה שההיסטוריה מנציחה אותנו בתוכה
שכותביה הם רק מי שבכתביהם ניתקו את עצמם מן ההיסטוריה
בחלום על האנושות.

האני הפורץ ויוצא באלף דיוקנאות שונים
אך בעצמו משתנה על ידי ריבוא השתקפויות שלו
פורץ החוצה, נתפס שוב ופורץ החוצה, מפני שזהו בית השינה
הספינקסים שומרים בו על הכניסה למפלי הזמן.

המוזיאון הבריטי
שודד טרופת, שבזז את ספינות המוות התקועות על שרטון
בתוככי התלבושות, מאחורי המסכות, מצויות גופות מיובשות כנחלי אכזב
המקורות שעליהן חלמו, זורמים כזרם תחתי לאורך הדורות
ומהדהדים ביופיים העדין של המוצגים.
געגועים הנעורים בנו בכל פעם שאנו פוסעים מחוץ להיסטוריה
כדי ליצור אותה בשאלת לב פשוט.
הילדות, הנצח.

כל מוצג ספוג דמעות ודם
שקוע באדמה, בחיק האם הגדולה
כמבקש לנוח
כל מוצג, שער נעול למסתרי המוות
אומה אחר אומה, עם אחר עם
קבר את חלומותיו בשם המלך
וכל החיים עברו דרך חייו, דלתות סגורות
אך במותו נפתחו לרווחה אל מול הנצח.

גופת המלך כעימנו, כרוכה בקורים עדינים
וממעמקי הכוך של הקבר, מן המומיה
מלכת הדבורים של המוות
מרפרפת דור אחר דור, על פני המרחבים
שם הערים העתיקות של פעם
עדיין שוקעות בחול ובשכחה.

שברירי וטחוב הוא כל חפץ שהמתים נושאים עמם לתהום הנשייה
בהט, עלי זהב, פפירוס, עצי ארז ותבלינים
כמו צעצועים שהושלכו בידי ילד עייף,
חרפושית של זהב או אבן התכלת,
חלום של תחייה מחודשת.

לכל עם אל מלך קבור במעמקי אחוזת הקבר
כפי שכל אדם שואב מתוך ילדותו את מעיין הנצח
מעיין של נצח, נהר זורם אל עבר המוות.

לרגע קט קמים אנו בחזון ובמעשה
חודרים מבעד ליסודות בתמונות גדולות ומבהירות
מניחים לרקיע ולמושגים לחדור דרכנו
ואז מסתערים אנו שוב אל עבר חשכת המצולה
רגע לפני חלוף תקופה אל סופה
כאילו החיים שוקעים אל המתים בתוך ממלכת המוות
או כמו שהמתים מתחילים לנוע בין החיים
כאילו אין לאיש הכוח להתעלות מעל להיסטוריה
כדי להיות אדם מושלם.

רגע לפני חלוף תקופה אל סופה
דומה כי בני האדם נטמעים בהיסטוריה
כאילו זו הייתה מסיכה שאינם יכולים להסירה מפניהם
נבוכים, המומים, הם אצים
מחדר אל חדר, מאמונה אל אמונה
והזמן עצמו הוא מוזיאון מת
ובאותו רגע שהם מתאחדים עם ההיסטוריה
הם נשמטים ממנה
והטרופת נסחפת אל החוף.

כאב עמום
אנחנו פוסעים במורד לתוך אפר של שמש שרופה
אוסף המומיות שבמרתף, מאגר האפר של הזמן
לאורך הקירות כפסלים מכוסים, משלוחים שמעולם לא נשלחו ליעדם
חבושים בתחבושות כדי להסתיר בושה מהתפוררות.

שם, תחת מסדרונות המוזיאון
עם פרסי ניצחון התבונה
מונחת שחרית ההיסטוריה חנוטה בתאיה
ערגת בני האדם
כאב צורב ושמו ערגה
ושמו מוות.

ופתאום רואים אנו את הפרטים שהיו ללא הקשר עד כה
כרוכים זה בזה בחיבוק אין פשר
צווחה כה מלאה קללת דורות
צחוק כה אפל מצער גלוי
חיוך כה מופנם ומסתורי עד שאין מבקשים עוד הסברים
אלא הם עצמם ההסבר
ההמשכיות החופנת בחיקה כל אדם
המוות.

המוזיאון הבריטי
בתוכך ההיסטוריה מתפרצת כזריחת השמש
ערגה ושמה צער
צער ושמו ערגה.

אלפי שנים
אין עוד שבי מקודש כמו הרף שניה אחת של נצח
כלוא בתוך הזמן.

פתאום הקרקע רועדת תחתינו
והמקוללים בני תקופות אחרות
זועקים בתוכנו מבעד לחטאים של התהומות
כמו מלאכים שנשרו הם סובבים מתחתינו בלילה
במערבולת החושך והמוות
ואנו נוגעים באימה החרוטה בחומות החומר והזמן.

הזיכרון
היכן היא עוצמתך כשהמוות בא
כמו מומיה שניטוותה מרגעים נשכחים
אתה מוליד את הנפש
שביכולתה לראות כל אשר שראית אתה.
הזיכרון
היכן עינך שלא נולדה.

ברגע הניצחון
כשההיסטוריה עצמה הופכת להיסטוריה
המוות בא וכובש את האנשים החיים כחלום בלהות
בחוסר יכולתם לפרש את צרותיהם שלהם
הוא נוגס את דרכו אל תוך תומתם של החיים
כאילו מתהפך הזמן בקברו, ומקיא את מזונו
החיים והמוות.

הזיכרון
היכן היא עוצמתך כשהמוות בא
כמו מומיה שניטוותה מרגעים נשכחים
אתה מוליד את הנפש
שביכולתה לראות כל אשר ראית אתה.
הזיכרון
היכן היא עינך שלא נולדה.

אנחנו מתבוננים בהיסטוריה
והתצפיות שלנו נשברות לרסיסי מראה
אנחנו קופצים מטה למעמקי האדמה
מבעד לתמונות של דמויות שנשכחו.

מרחפים אנו כציפורים מעל ממלכות ים טבועות
נפלטנו כדגים מתים בנהרות הזמן
כמו מומיות במבוכי ההיסטוריה
כמו גלמי זחל
כמו דיוקנאות של מלכים בתנוחה עוברית.

כמו מומיות במבוכי ההיסטוריה
כמו גלמי זחל
כמו דיוקנאות של מלכים בתנוחה עוברית עטופים בשכחה
מלאכים בתוך הגלמים, פניהם קרועות מעליהם
מלאכי צער
מלאכי נקם
מלאכי מוות
עפים לתוכנו
מרימים כנפיים.

ערגה ושמה צער
צער ושמו ערגה
המתים תמיד משוטטים בתוכנו
בחבטות כנפיים נמרצות
מנסה האדם בלא הרף
לפרוץ את קרום ההיסטוריה
ונתפס שוב בתוכה
מחפש מחפש
נאלם דום מול היופי שבכל מה שמצא
ומחפש הלאה
אחר המילה שתגלה את אלוהים בתוכנו
זעקה יחידה
פראית
פורצת בחשכה
נצח
נצח