וכל כך הרבה מלמד אותי גופי

פורסם 24 בדצמבר 2018 בקטגוריה בלוג

Cesaria obelisk

אובליסק קיסריה


אתמול בשעת בין ערביים ישבתי במקום הזה עם אישה אותה אני מלווה כבר מספר שנים.
כאן בחרנו לקיים את פגישתנו השבועית.
הערב ירד, החיטה הצעירה נרטבה מטל, עורבים עפו לישון, לילית חצתה מעלינו – במעוף כנפיה הרחבות, השקטות – את השדה שלפני כ- 2000 שנה דהרו בו כרכרות מרוץ, גלדיאטורים שעשעו למוות. ההיפודרום המזרחי בקיסריה.
מעלינו התנשא עמוד האבן האדמונית, המלוטשת, שעשה דרכו הנה ממרחבי עצמות שהזמן שחק.
מרחבי אלפי ידיים ועיניים וטיפות זיעה ומרחקים ואקלימים ושנים.
מוצקות ושקט שאין מילים לתארם.
גופינו ספגו מוצקות זו, שקט זה.

שאלתי את האישה, ממרום שנותיה שכבר כמעט נושקות ל – 80 מהו בעיניה הדבר החשוב ביותר בחיים.
השיבה: שיהיה לך אדם אחד לפחות, שתוכל לחלוק איתו מחשבות ורגשות.
שתרגיש שאיתו אתה יכול לגלות ללא חשש את החלקים הכי עדינים, רגישים, כמוסים שלך.
שתוכל לחוש אליו קרבה.

והחזירה את השאלה אלי.
מהו ממרום גילי הדבר החשוב ביותר בחיים?
השבתי שהדבר החשוב ביותר בחיים בשבילי הוא לחוש קשר לכל דבר ודבר שאני עושה. לחוש את הקשר בתוך הדבר שאיתו אני שוהה. לגלות עוד ועוד חלקים ולמצוא שהם קשורים.

הבוקר התעמלתי.
לפתע חשתי תחושה חדשה של קשר בין חלקים בקצוות שונים בגופי. התנועה שקדמה לתחושה, הפעולה שעשיתי היו מוכרות, לא חדשות. אבל תחושת הקשר, היווצרותו, גילויו היו חדשות.
לא הייתה שום דרמה בחוויה הזו.
רק התוודעות נוכחת לרקימה שהתהוותה, אריגה עדינה, התייחסות ורצף.
ההתכווננות להתוודעויות פשוטות שכאלה, יצירת תנאים עבורן, היא הדבר החשוב ביותר בחיים בעבורי כרגע.
וכל כך הרבה מלמד אותי גופי עליהן.