לג'ון – עיים פיסול ארכאולוגי ביער מגידו 21.4.19 – 24.4.19

פורסם 9 באפריל 2019 בקטגוריה בלוג
איור רעיוני של העבודה

"חיבורים במרחב" מתקיים על גדות נחל קייני {וואדי א(ל)לג'ון}, במרחב שבו עמד כפר פלשתיני בשם זה עד חודש מאי 1948. במלחמת השחרור, לאחר כיבוש הכפר ע"י כוחות צה"ל הוא נהרס וכיום מרבית תושביו וצאצאיהם מתגוררים באום אל פאחם. על חורבות הכפר ניטעו חורשות עצי אורן ואקליפטוס שתחת נופם נעלמים שרידי הכפר ומיטשטשים הזיכרון ותמונות מארג החיים. הרגשות והמניעים הפועמים בקרב החיים הקשורים למקום – אינם זוכים להקשבה. התיאור הפיזי המובא כאן (כיבוש, הרס, העלמה) אינו ייחודי ללג'ון – הוא סיפור אנושי אוניברסלי, והוא חלק מסיפור הקמת מדינת ישראל והתבססותה. המאבק הפוליטי המתקיים כיום ומבטא חוסר אמון, שלילת לגיטימציה, שימור יחסי עדיפות, שליטה וכוח, הינו ביטוי לסיפור אנושי זה. התפתחות מנגנוני גרימת סבל הדדיים ותחושות תקיעות וחוסר מוצא מצטרפות לחוויה רגשית השואבת הצדקתה מסיפור זה.

בסיור שערכתי במקום, בחלק הדרומי מזרחי של יער האורנים ובמקביל לעינות קובי הבחנתי בשתי מחפורות קרקע שהן עיי חורבות של בניין שעמד במקום. המחפורות שקועות מפני הקרקע כ – 0.5 מ', ויוצרות כעין צורת הספרה 8. בכ"א מהן צומח עץ אורן ותיק. אבני המבנה החרב מוטלות בתוך המחפורות ובהיקפן, מכוסות בצומח ובחומר אורגני ישן.

לעבודתי 2 חלקים:

בחלק הראשון אני מבקש לנקות את המחפורות מהחומר האורגני כדי לגלות את עיי האבנים השקועים בתוכן. אני מבקש להגיע למראית נקייה של אדמה, שעל רקעה מתבלטות אבני המבנה שנהרס כפי שהן שקועות היום באדמה ואחוזות בה מקץ 71 שנים. בחומר האורגני שיוצא מן המחפורות (סרפדים, מחטי אורן) אצור קונטור לשפת המחפורת. הקונטור יהיה ברוחב של כ – 0.5 מ' ויהווה הנגדה ל

מרקם הקיים ושביל למבקרים שירצו לפסוע בהיקף המחפורת ולצלול במבטם אל עומק בור האדמה שמתחתם ולבקש אחר הסיפור.

 

בחלק השני של העבודה אני מבקש ליצור: 1. שביל שיוביל אל המחפורת. מכיוון שזו עבודה שקועה במרחב, עבודה שמהותה סילוק וחשיפה ולא בניה ע"פ הקרקע, צריך אמצעי שיוביל אליה את המבקרים. 2. יצירת שביל חותך מן המחפורות לנקודת תצפית גבוהה על עיינות קובי – חיבור לנקודת טבע מלאת חיים, אדישה לסיפור האנושי ולה פוטנציאל להוות נקודת מרגוע, עיבוד החוויה והתבוננות.

העבודה השלמה המורכבת מהמחפורת והשבילים תיצור כעין תליון שהשבילים הם שרכיו והמחפורת, על שרידי המבנה, היא הקישוט התלוי במרכזו.

לסיכום:

טיפול בטראומה וניסיון להביא ריפוי – ולו מסוים – דורש הכרה באוטונומיות  האחר, הכרה בחווייתו, בסיפורו, בפגיעה שחווה. הכרה בצרכיו, נכונות להקשיב להם בפתיחות משוחררת מדעה קדומה, ולקיחת אחריות המתבטאת בנקיטת צעדי תיקון מעשיים בעולם. עבודת החשיפה והמסגור של ה"פריט" (מחפורת) בעל ההקשר האישי כמו גם ההיסטורי, פוליטי, כלכלי ותרבותי, היא פנייה אוניברסלית המבקשת לטפח איכויות רגשיות ותקשורתיות אלה. שפת הכרה, על פני שפת הכחשה והתעלמות. זו שפה המעודדת הקשבה והמתנה, על פני תגובה, ויכוח או צידוד. במובן זה היא מבקשת למוסס נוקשות, לעודד דינמיות ולהעניק לבני האדם השראה לחייה ותחושת אופטימיות.