תחנה מרכזית; קצר…

פורסם 22 בפברואר 2017 בקטגוריה בלוג

תחנה מרכזית 1_22022017
האיש בא מולי וביקש כמה שקלים לקנות משהו לאכול.
האף שלו היה מפוצץ מאגרוף מאתמול בלילה, דם קרוש, נפיחות, מבט מפוזר.
התיק גב שלי מונח בסמוך לעמוד פנס, ואם יש עמוד זה אומר שהמדרכה היכן שהתיק שלי ואני עומדים – מושתנת.
הריח מאשר.
מימין תחנת אוטובוס ועוד קצת הלאה סמוך לקרמיקות האדומות של התחנה המרכזית ספסל עליו יושבים שתי בחורות ובחור.
שקיות ניילון סביב, בקבוק מים מינרליים, כוס חד פעמית. הפרשות מטונפות.
זוללים בתוך הקפוצ'ונים שלהם.
קר ורוח, בהירות חורפית שנסגרת בשעת אחר צהריים של שבת.
בצד השני של הרחוב אמא ואבא אפריקאים בבגדים יפים דוחפים עגלת פעוטות, שניים, האבא והאימא שרים לפעוטות, עושים בידיים תנועות משחק.
הבחור שביקש כסף לאוכל בא משם, מהספסל, לייתר דיוק רבץ במעגל הטינופת שעל המדרכה.
ממנו קם לסיבוב שלו.
הוא בן שלושים ומשהו, מבנה גוף בינוני, שיער ארוך חלק מעוך, ז'קט ומכנסי ג'ינס מרובבים, בשפה מצוחצחת של פעם.
כשניגש אלי החבר'ה מהספסל הסתכלו לראות.
לא נתתי לו.
מה אני הפראייר המזדמן? שישכח מזה, שיעשה עם עצמו משהו, שייקח את עצמו בידיים.
סירבתי בהרמת אמה שאם היה צורך, אם היה נדבק, הייתה מרחיקה אותו לעזאזל. כשהתקרב אלי בבת אחת ידעתי מה אני רואה, הלב שלי התחיל לדפוק, הגרון התכווץ.
הוא היה מכוסח, עבר לי בראש שהוא לא מטופל, מוזנח, זה בן אדם שהולך למות בקרוב מתוך בחירה בחוסר ישע.
ובאותו זמן הדבר היחידי שעבר לי בראש זה שיסתלק ממני, שאני לא רוצה איתו שום מגע.
עכשיו הבחור על הספסל עושה באנג.
איך שלא יהיה; הבחור המפוצץ עזב והמשיך.
עוברים כאן מלא.
אפריקאים, הודים, מזרח אסייתים, ישראלים.
לא ראיתי אף אחד נותן לו.
אנשים שחיים מאקרשטיין לאקרשטיין, מרמזור אדום לירוק, מיום עבודה ליום עבודה, נאבקים להביא לחייהם איזה סדר, שפיות, הבטחה לעתיד לא חולקים את השקלים שלהם עם בן אדם שעושה שטויות, שהפסיק לטרוח והתפרק.
מתעלמים כמו מחתיכת אשפה שהעיריה לא סילקה ואין ברירה אלא לחלוף על פניה, בלי לאפשר לאפקט שלה לחדור.
חזר אלי.
אפשר שלא זכר שסורב רק כמה רגעים קודם.
עיניים מטושטשות, סורב גם בפעם השניה וגם בזו לא התעקש.
רגיל, לא כופה עצמו, רק מנסה, מי שיתן יתן, מי שלא לא, בסוף תמיד מחלץ דבר מה איפהשהו.
חזר לספסל עם בקבוק מיץ וכוס חד פעמית.
כפופים אל תוך הקפוצ'ונים כמו עשבים מרוססים, כמו מקלות סבא, עושים באנג. מוזיקה הודית מהחנות שמעבר לרחוב, תנועה בלתי פוסקת, בשר ניצלה.
תיכף יאספו מכאן את התיק, אותי ואת הפחד הנקי.

שי גטריידה, התחנה המרכזית החדשה ת"א, מוצ"ש 11.2.17